המוסד לביטוח לאומי ירושלים נ' הראל חברה לביטוח בע"מ - פסקדין

החלטה

מבוא

שתיים הן המחלוקות המצויות בפני והטעונות הכרעה: האחת, בקשתה של הנתבעת למחיקת כותרת או לחילופין, למתן רשות להתגונן; והשנייה, בקשתו של התובע לחקור את המצהירה שתצהירה צורף לבקשת הנתבעת.

התובע הגיש נגד הנתבעת תביעת שיבוב בסדר דין מקוצר, על יסוד הסכם בין הצדדים, שעל פיו התחייבה הנתבעת לפצות את התובע באותם מקרים שבהן היא אחראית לפצות נפגעים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן – "הסכם השיבוב"). סכום התביעה על פי כתב התביעה מסתכם לסכום של 571,260 ₪, שהינו 55% מהגמלאות ששולמו לנפגע, בתוספת הריבית ההסכמית עד יום התביעה.

בכתב התביעה פורט שביום 16.7.06 נפגע מר ד.נ. (להלן- "הנפגע") בתאונת דרכים כנהג ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעת. עוד פורט שהתאונה הוכרה על ידי התובע כתאונת עבודה, ובעטיה שילם התובע לנפגע, והוא עתיד לשלם לו, סכומים המצטברים לסך של 950,383 ₪. התובע הוסיף וטען בכתב התביעה כי נסיבות תאונת הדרכים מזכותו בשיפוי על פי ההסכם.

הנתבעת הגישה כאמור בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן. בבקשתה טענה הנתבעת שיש להתיר לה להתגונן לאור קיומן של שלוש מחלוקות בינה ובין התובע בתיק זה, המקימות לה הגנה ממשית מפני התביעה. בראש ובראשונה כפרה הנתבעת בזכאותו של התובע לשיבוב, לאור המחלוקת הקיימת באשר לנסיבות התאונה, האם אירעה במהלך העבודה, האם היה הנפגע עצמאי או עובד שכיר, לאור הדיווחים הסותרים שנמסרו לנציגי התובע, והאם הרכב הינו רכבו של המעביד או לחילופין של העובד. המחלוקת השנייה שפורטה על ידי הנתבעת הינה באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות שנקבעה. המחלוקת השלישית שהוזכרה על ידי הנתבעת הינה באשר לזכאותו של התובע לריבית הסכמית, נוכח העובדה שדרישתו של התובע לא הייתה על פי הסכם השיבוב, אלא מכוח חוק הביטוח הלאומי, והתובע אף טען שהסכם השיבוב בוטל.

אשר לבקשתו של התובע לחקור את המצהירה, טענה הנתבעת שאין טעם לקיים דיון בבקשה, שכן לצורך ההכרעה במחלוקות שבין הצדדים אין טעם בחקירת המצהירה, ובכל מקרה יהיה מקום לזמן עדים נוספים. הנתבעת הפנתה לכך שכדבר שבשגרה נותנים בתי המשפט רשות להתגונן בנסיבות שבהן קיימת מחלוקת הטעונה בירור, גם לגבי המחלוקות הכרוכות ביישום הסכם השיבוב. עוד נטען שבתי המשפט פסקו לא אחת שאין זה ראוי להגיש את תביעות השיבוב מכוח הסכם השיבוב בסדר דין מקוצר.

בתגובה לבקשת הנתבעת למחיקת כותרת או למתן רשות להתגונן, הגיש התובע מצדו בקשה לחקירת המצהירה. לטעמו של התובע, על בית המשפט להעדיף את דרך הדיון על פני מתן החלטה. עוד טען התובע כי החקירה הנגדית "תנפנף" את כל טענות הסרק של הנתבעת. לטעמו של התובע, רק לאחר שיתקיים דיון שבמסגרתו תחקר המצהירה, יסכם התובע את תגובתו לבקשה למתן רשות להתגונן.

דיון והכרעה

תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעת:

"בית משפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד".

עיון בתקנה האמורה מלמד על כך שלבית המשפט מסורה הסמכות להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, אף ללא קבלת תגובת התובע, ובוודאי שאף ללא חקירת המצהיר. עיון בהלכה הפסוקה באשר למתן רשות להתגונן מלמד על כך שהגישה במתן רשות להתגונן הינה גישה ליברלית, ודי בכך שהמבקש רשות להתגונן יראה שקיימת בבקשתו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על מנת שתינתן בידו רשות להתגונן. עמד על כך בית המשפט העליון למשל בע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41 שבו נקבע-

"... די לו, למבקש רשות להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו בהליך של סדר דין מקוצר, אם יראה כי בפניו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, נגד התביעה כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו, שכן גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית-המשפט, להבדיל ממי שהגנתו 'הגנת בדים'. לשון אחרת, אם הראה הנתבע הגנה לכאורה, אין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו."

בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א' פרוקצ'יה (כתוארה אז), עמד על האיזון בין זכות היסוד להתגונן לבין דיון יעיל ב"תביעות שהצלחתן מובטחת", אשר הוביל להתגבשות ההלכה שלפיה תינתן רשות להתגונן כל אימת שקיים "קצה חוט" המצדיק בירור שיפוטי, בע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (מיום 17.10.10) שם פורט כי -

"בנסיבות שבהן זכותו של התובע על פי התביעה, לכאורה, אינה מוטלת בספק, פועלים כנגד הזכות להתגונן אינטרס רב משקל של התובע, וכן אינטרס ציבורי כללי המבקש להגביר את יעילותה של המערכת השיפוטית. אינטרסים אלה הביאו באותם מצבים, ובהם – מצבים המאפשרים הגשת תביעה בסדר דין מקוצר – לאי-הכרה בזכות מוקנית של הנתבע להתגונן, ובהטלת הנטל על שכמו לשכנע בדבר זכותו לכך. הצורך באיזון בין הזכות להתגונן כזכות יסוד מצד אחד, לבין האינטרס הדיוני של התובע בסדר דין מקוצר, והאינטרס המערכתי הכללי למנוע הכבדה על בתי המשפט בדיון בתביעות שהצלחתן מובטחת, הביאו לכך שרשות להתגונן בסדר דין מקוצר ניתנת כל אימת שקיים, ולו "קצה-חוט" המצדיק בירור שיפוטי (ע"א 5480/98 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אבו, פ"ד נב (2) 476, 479 (1998)). לפיכך, די בכך שהתצהיר, על פניו, מגלה טענה, שאם תוכח, תהווה הגנה מפני התביעה. אין אף צורך להוכיח שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו. "מספיקה המסקנה שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אז יש לו סיכוי כלשהו להצלחה" (ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, 25.4.1993)). הכף נוטה, אפוא, למתן רשות להגן, כדי לממש את זכותו הבסיסית של בעל הדין להתגונן; רק כאשר אין בפי הנתבע כל טענת הגנה הראויה להתברר, כי אז דין בקשתו להידחות. נטל ההוכחה המוטל על שכמו של הנתבע מצומצם ביותר בשלב הבקשה לרשות להגן, ואין הוא חייב להראות כיצד יוכיח את הגנתו, וכיצד יבסס את הגרסה העובדתית הנטענת בבקשתו. גם בית המשפט אינו אמור בשלב זה לשקול את מהימנות המבקש או לקבוע ממצאים בענין הגנתו הנטענת (גורן, בעמ' 385). רק הגנת בדים תצדיק דחיית הבקשה (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט (3) 41, 46 (2004))".

באותה פרשה דן בית המשפט העליון גם בהשפעת מערכת איזונים זו על מעמדו המיוחד של התצהיר בהליך המתברר בסדר דין מקוצר, בעטיה אין בהכרח צורך בחקירת המצהיר, ועל כן ניתן להסתפק גם בתצהיר של אדם שנפטר לפני חקירתו. ובלשון בית המשפט-

"בהליכי ביניים, ובבקשה לרשות להגן בכלל זה, מעמדו של התצהיר הנילווה לבקשה אינו זהה למעמדו של תצהיר המוגש כראיה, בבחינת תחליף לעדות בחקירה ראשית במשפט. תצהיר הנילווה להליך ביניים מסוג זה או אחר, נועד בעיקרו לתמוך את עילות הבקשה וטעמיה בהצהרת המצהיר, ולתת משקל של אמינות לעיקריה, ולהצביע בכך שטענותיו בבקשה אינן טענות סרק. אין מטרת תצהיר כזה לשמש ראיה עצמאית במשפט, בבחינת תחליף לעדות ראשית המובאת כאחת מראיות המשפט, אלא להוות חיזוק לטענות הנטענות בבקשת ביניים".

ומין הכלל אל הפרט. לאחר שעיינתי בבקשת רשות להתגונן ובתצהיר שצורף אליה לא סברתי שיש מקום לקיים דיון לשם חקירת המצהירה. התצהיר התומך בבקשה, אינו תצהיר לאקוני, כי אם תצהיר המפרט מסכת עובדתית. יש באמור בתצהיר כדי לחזק את טענותיה של הנתבעת, וכדי להצביע על כך שטענותיה של הנתבעת אינן טענות סרק. הטענות שהועלו בבקשה הן בחלקן טענות משפטיות ובחלקן טענות עובדתיות. השלב המתאים לבירור הטענות העובדתיות אינו שלב הבקשה לרשות להתגונן, ויהיה מקום ללבנן במסגרת רחבה יותר של הגשת תצהירי עדות ראשית.

בשים לב לשיקולים שאותם שוקל בית המשפט בהכרעה בבקשת רשות להתגונן, ולאיזונים הנדרשים בין האינטרסים השונים, לא סברתי מלכתחילה שחקירתה של המצהירה תתרום להכרעה בבקשה, ועל כן לא נקבע התיק לדיון ולחקירת המצהירה. בבקשתו של התובע לחקור את המצהירה לא הובא טעם של ממש שיש בו כדי לשנות מהתרשמותי שאין בענייננו צורך בחקירת המצהירה. אף שבקשת הנתבעת הועברה לתגובת התובע, אין בכך כדי להקנות לתובע זכות לחקור את המצהירה.

התובע אמנם טרם נתן את תגובתו לגוף הבקשה, בטענה שתגובתו תינתן רק לאחר חקירת המצהירה, ואולם לאחר ששקלתי את האמור בבקשה ובתצהיר מצאתי שאין מקום להמתין לתגובתו, שכן די באמור בהם כדי ללמד על כך שאין לקבוע בשלב זה שהמדובר בהגנת בדים, או שאין לנתבעת כל סיכוי להצליח בהגנתה. הטענות המפורטות בתצהיר מלמדות על קיומן של סוגיות עובדתיות המצריכות בירור ראייתי של ממש. במיוחד נכון הדבר באשר לטענותיה של הנתבעת בדבר נסיבות התאונה, והאם הן מזכות את התובע בזכות שיבוב. ברבות השנים נמצאו טענות ממין זה כמצדיקות מתן רשות להתגונן, ולא פעם נדחו תביעותיו של התובע לאחר בירור המחלוקות בתחום זה. לפיכך טענותיה של הנתבעת עשויות להוות הגנה מפני התביעה ועל כן אין לחסום את דרכה מלהתגונן.